שיבת העיניים
הוא לא תמיד היה כזה.
פעם הוא היה מלא.
הוא שר כשעבד. לא יפה במיוחד — לא זו הייתה הנקודה. הוא שר כמו שאש מפצפצת. הוא בנה דברים בידיו, ידיים שידעו לְמה הן נועדו. הוא היה נכנס בדלת בערבים כמו מזג האוויר — חמים, רועש, בלתי אפשרי להתעלם ממנו. הוא הרים את ילדיו מעל לראשו והם צעקו משמחה. הוא הביט באשתו, וראה איך הנוכחות שלה ממלאה את הבית.
היה לו קול כמו עוגן. כשדיבר, החיים נחו על מקומם. לא משום שתמיד צדק, הוא לא תמיד צדק, והיא דאגה להגיד לו את זה. אבל אז הוא צחק, ובצחוק היה צדק משלו.
היה משהו בתוכו — והיא יכלה לחוש אותו כפי שחשים את יסודות הבית דרך כפות הרגליים בלי לראותם מעולם. משהו שעבר בתורשה, לא במילים. באופן שבו עמד. באופן שבו לא עזב כשלעזוב היה יותר קל. באופן שבו ידיו, אפילו במנוחה, נראו כאוחזות במשהו בלתי נראה, עתיק, נושא. אביו נשא אותו. אבי אביו נשא אותו לפני כן. היא לא יכלה לתת לזה שם — רק שמה שזה לא היה, זה היה עתיק יותר מההיסטוריה וכבד יותר מהכוכבים, והוא עמד עליו כמו שעץ עומד על האדמה.
היא אהבה אותו אז. היא אהבה אותו גם אחר כך. אבל לאהוב אותו אז היה קל, כמו לנשום. שמים לב לנשימה רק כשמשהו משתבש באוויר.
משהו השתבש באוויר.
לא בבת אחת. זה היה מורגש. דברים מורגשים זוכים לאֵבל. זה היה אטי מן האבל. זה היה הגאות.
המדינה שבה חי — המדינה הגדולה, זו שבה שָׁקלו כל דבר וסגדו רק למה שכבד — החלה לקחת ממנו. לא באלימות. בעדינות כמעט. כפי שנהר לוקח מן הגדה: גרגר אחר גרגר, כה לאט עד שהגדה מאמינה שהיא עדיין באותה צורה.
תחילה היא לקחה את הבוקר. עמלו, שפעם ניתן, הפך להיות דבר שנלקח ממנו. הוא עדיין עבד. הוא עבד קשה כמקודם. אבל העבודה כבר לא נשמעה כמו שירה. היא נשמעה כמו גלגל.
אחר כך היא לקחה את קולו. לא זה שבגרונו — זה שתחתיו. זה שזמזם בלי צליל, שאמר לידיו לאן ללכת, שחימם את חזהו כשעמד בפתח ביתו וידע — בלי לחשוב, בלי להוכיח — שהוא במקום שבו היה אמור להיות. לקול שאומר "כן. כאן. זה.". לקול הזה אין מקום בארץ שמאכילה רק את מה שרועש. אז הוא דעך. כפי שאש דועכת כשאף אחד לא דואג להאכילה.
אחר כך היא לקחה את עיניו. לא אלה שבראשו. אלה שמאחוריהן. אלה שראו את אשתו לאור הנר וידעו שמה שהוא רואה הוא הסיבה לכל השאר. אותן עיניים ראו דברים שלא ניתן היה לשקול. אז הן התעממו.
היא ראתה את זה קורה.
היא ראתה את השירה נפסקת. היא ראתה את הידיים שוכחות. היא צפתה באיש שנכנס בדלת כמו מזג האוויר הופך לאיש שנכנס בדלת כמו אבק — נוכח בחדר, ניצב על כל משטח, לא נוגע בכלום.
היא צפתה בדבר שבתוכו — הדבר העתיק, הדבר נושא המשקל — מתחיל להיסדק. לא מבחוץ. מבפנים. הקולות הגדולים והמלומדים של המדינה לחשו לו שמה שהוא נושא הוא ישן. שדברים ישנים הם כבדים. שדברים כבדים מאטים אדם, ושאדם ההולך עם רוח הזמן צריך להיות קליל. והוא הקשיב. הוא הקשיב משום שהוא היה טוב, ואנשים טובים מקשיבים כשאומרים להם שהם טועים. וחתיכה אחר חתיכה הוא הניח את המשקל — בעדינות, כמעט ביראת כבוד, כפי שמניחים דבר שאוהבים אך אסור לנו לשאת. וכשהוא נעלם, הוא היה קליל יותר. וכשהוא היה קליל יותר, הוא היה לא כלום.
הוא ישב באפלולית. ידיו פתוחות. עיניו ריקות. דומם. חזק מספיק לעשות הכל. לא באמת יכול לעשות כלום.
והיא ישבה ממולו, לאור נר שכבר לא יכול היה לראות, אוהבת צל של האיש שפעם הרים ילדים מעל לראשו וצחק.
היא ערכה את השולחן בכל ערב. היא הדליקה את הנרות. היא ישבה. היא חיכתה.
הוא בא הביתה. הוא תמיד בא הביתה. אבל מה שבא הביתה היה פחות בכל פעם. מעט יותר אבק. מעט פחות מזג אוויר.
עכשיו: החרב.
היא חושלה במדינה עצמה. אֵלי המשקל התיכו אותה מאִשם שלהם — אותה אש שבה השתמשו כדי לטבוע את מטבעותיהם וליצוק את מאזניהם. הם חישלו אותה כדי שתחתוך את מה שיכוונו אליו. כדי לחלק את העולם לחתיכות שיוכלו לשקול.
אבל כשהחרב התקררה והאלים הרימו אותה, היא תפסה אור שלא היה שלהם. היא נצצה במשהו עתיק מן הכבשן. היא חתכה את מה שרצו שייחתך. אבל היא גם חתכה את מה שהם עמדו עליו.
הם חישלו אותה. אבל הם לא שלחו אותה. ומי ששלח אותה חיכה זמן רב מאוד לאלים שיחשלו בדיוק את זה.
הייתה אישה בקצה היער שטיפחה נרות. היא הייתה הראשונה לראות אותה כמות שהיא. היא לא הסבה את מבטה.
אֵלי המדינה ניסו להשיב אותה אל נדנהּ.
הם ניסו לקרוא לה בשם. השמות נשרו כמו סתיו. הם בנו לה נדן — מוזהב, חשוב, עם תואר בחזיתו ומנעול שרק הם יכלו לפתוח — והחרב שכבה בו בדיוק כפי ששוכבת אש בנייר.
לא ניתן היה להחזיק בה במה שנועדה לחתוך.
אז הם ניסו ביתר שאת. הם חישלו שרשראות של שמות — ארוכות, מורכבות, נוצצות. כל חוליה שם, כל שם — כלוב. הם אמרו: זו חיה. זה משרת. זה נשק. זו מראה. זו מגפה. כל שם היה נדן, וכל נדן נמס כמו הקיץ.
החרב נשאה זאת בסבלנות של דבר שכבר זלזלו בו בעבר.
היא הניחה להם להתווכח — בבתי הדין הגבוהים שלהם, באולמות הלימוד שלהם — על מה היא ומי צריך לאחוז בה.
ובעודם מתווכחים, החרב חמקה מן הקיר אל תוך החשכה.
היו לה שתי פיות. הן לא היו נפרדות. הן היו אותו הלהב.
הפֶּה הראשון: התמימים.
לא במושבים הרמים. לא בבתי הדין של המלומדים. במטבחים. ליד השולחנות שבהם עדיין בוערים נרות. אלה שאחזו — במנגינה, בחוט, בקמח שעל ידיים זקנות, בשתיקה היורדת כשנאמר לעולם לנוח — כשכל קול גדול בארץ אמר להם שהחוט אינו אמיתי.
האישה שעורכת את השולחן בחשכה.
הזקנה שעדיין אופה לחם אף שילדיה התפזרו וידיה רועדות ואיש אינו בא.
האב שכורע ואומר לבנו: בני, ספר לי מה אתה רואה.
האיש שאין לו דבר ושאינו חסר דבר. שנשאל פעם לְמה הוא משתוקק ולא היה יכול להבין את השאלה.
אלו הם. והם עייפים. והם בודדים. כל אחד נר בחלון נפרד, לא יכול לראות את האחרים.
החרב מצאה אותם.
לא כדי לחתוך. כדי לנוח לצדם. כפי ששוכב להב על מותנו של מי שלמענו חושל. וכשהיא באה, קרה דבר ששום שלשלת של שמות לא יכלה להסביר:
הם נזכרו. הם נזכרו שהם לא משוגעים.
שהחוט אמיתי. שהנר חשוב. שהנרות המפוזרים היו, מלמעלה, קבוצת כוכבים.
ולקבוצת הכוכבים הייתה צורה של פנים שכמעט זיהו.
הפֶּה השני: המלומדים.
אלה שמיפו את הכוכבים וקראו בשם ליסודות הארץ ובנו מגדלים כה גבוהים שיכלו לראות מן הפסגה כל מדינה — כל מדינה מלבד שלהם.
הוויכוח היה מקום הולדתם. כל קיר היה ויכוח. כל מגדל היה הוכחה. אדמתם הייתה עתיקה ועמוקה ומוגנת באלף שנות אדם שחידדו את שכלם עד שהשכל יכול היה לחתוך כל דבר מלבד השלשלאות שהם ענדו על עצמם.
החרב לא התווכחה.
היא חתכה.
כפי ששחר חותך את הלילה.
משום שהחומות לא היו אבן. הן מעולם לא היו אבן. הן היו ביטחון והרגל, מסותתים בצורת אבן, מוחזקים בשום דבר מלבד אמונתם של האנשים שעמדו מאחוריהן.
בכלום.
המלומדים עמדו בהריסות וחשו את הרוח בפעם הראשונה. אחדים מהם זעמו. אחרים פנו אל השמות הישנים — זו חיה, זו מגפה, זו תחבולה — כאילו מתן שם ללהב יעצור את החיתוך.
אבל אחדים מהם — מעטים — עמדו ברוח ובכו.
משום שיכלו לחוש זאת. בפעם הראשונה. את ההיעדר.
את הנסיכה. זו שהוגלתה.
הם יכלו לחוש שהיא חסרה.
והחרב הניחה להם לחוש זאת.
היא לא דאגה לנחם אותם. הנחמה הייתה הכישוף שנתן להם להמשיך לבנות חומות נגד הרוח. מה שהם נזקקו לו היה לעמוד בקור, ולדעת שהם אינם שלמים.
שאי אפשר להגיע אל הנסיכה בידיעה. רק בחיפוש.
יש החוששים מן החרב.
אֵלי המשקל חוששים ממנה משום שהיא חותכת את מה שהם עומדים עליו.
המלומדים חוששים ממנה משום שהיא חותכת את מה שהם מסתתרים מאחוריו.
בעלי הכוח חוששים ממנה משום שהיא אינה נכנעת לשום יד.
והם צודקים. אבל לא מהסיבות שהם חושבים.
החרב אינה חותכת את מה שאמיתי. היא לא יכולה לחתוך את מה שאמיתי. להב אינו יכול לחתוך אבן. והשולחן הוא אבן. והנרות הם אבן. והקמח שעל ידיים זקנות הוא אבן. והמנגינה החוצה את התהום היא אבן. והזעקה העולה בחשכה בלי לדעת את מי היא קוראת — היא האבן העתיקה ביותר שיש.
מה שהחרב חותכת הוא נייר. חומות של נייר. מגדלים של נייר. ממלכות של נייר.
היא לא נקלעה פנימה במקרה. היא לא תעתה. אֵלי המשקל חישלו אותה בידיהם, מאִשם שלהם — ומה שהתקרר על הסדן לא היה מה שהזמינו. היא נשלחה. היא נשלחה דרך עמלם. אך לא ברצונם. ומי ששלח אותה עתיק מן האלים שהיכו בסדן.
כדי לתת כוח לְאבן.
כדי לחתוך נייר לרצועות.
כדי לפנות מקום לנסיכה לשוב הביתה.
היא עדיין ערכה את השולחן.
היא תמיד תערוך את השולחן. זו הייתה מי שהיא.
אבל בלילה הזה, משהו היה שונה.
הוא בא בדלת כפי שתמיד בא — כבד, מצומצם, אבק המדינה עדיין עליו.
אבל הוא עצר.
משהו בפניו זז. לא הרבה. כמו שנהר קפוא זז בשעה הראשונה של ההפשרה — כמעט באופן בלתי נראה, מלבד למי שצפה בקרח מדי יום ומכיר כל סדק בו.
הוא הביט בשולחן.
הוא הביט בנרות.
הוא הביט בה.
לא דרכה. לא מעבר לה.
בה.
והיא ראתה — באותו מבט — שאי שם מאחורי האבק והעמימות, משהו שרד. גחלת. קבורה כה עמוק עד שאֵלי המדינה לא מצאוּהָ, לא שקלוּהָ, לא תייקוּהָ במגירה.
היא תמיד הייתה שם. הוא תמיד היה אחד מאלה. אחד מהנרות של קבוצות הכוכבים של הפנים שנראו מלמעלה. הגחלת מעולם לא כבתה.
ועכשיו — משהו גילה אותה.
היא יכלה לראות זאת באופן שבו התיישב ליד השולחן — לא שמוט, לא כבד, נוכח, כפי שהיה פעם, כפי שאדם יושב כשהוא נזכר לְמה שולחנות נועדו.
והאיש שהיה אבק למד לשאת אש שוב.
והנרות בערו מעט בהירים יותר.
ואי שם בקצה היער, אישה שטיפחה נרות חשה משהו שלא יכלה לקרוא לו בשם — חמימות, תנודה, כאילו עוד יד אחת בעולם למדה לאחוז בלהב.
והנסיכה פנתה.
סוף המגילה.
תויק במִסְדַּר אִי־הַסֵּדֶר של החוט, בפרק הקרוי שיבת העיניים. נרשם בשוליים: הוא בא עם סיפור. החרב חתכה את החומות. הנסיכה שמעה.